דף הבית דבר המנהל גלריה מכתבי תודה מרכז העצמה יצירת קשר
אור לוי, תלמידת כיתה י"ב 2, ריגשה את בית הספר ביום הזיכרון לשואה והגבורה עם דברים אלה - שכתבה בעת המסע לפולין השנה. "הייתי עומדת ומקשיבה כל שנה, פעם בשנה בטקס מנסה להבין מה הם עברו, למה הכל קיצוני מידי? לא הבנתי את זה עד שהגעתי לשם"

רק אהבה תנצח אמרתי את זה בערך על כל דבר עד שהגעתי למקום בו אהבה לא ניצחה, למקום בו השנאה התגברה על האהבה ועוד לא ניסתה אותה בכלל.. כמה כאב .. כמה דם .. כמה מוות .. כמה שנאה .. זה משהו שתמיד הלך איתי ממה שאני זוכרת המילה 'שואה' מילה קטנה עם הרבה עצב וכאב , הייתי עומדת ומקשיבה כל שנה, פעם בשנה בטקס מנסה להבין מה הם עברו, למה הכל קיצוני מידי? לא הבנתי את זה עד שהגעתי לשם , לשם , לנעלים שפעם עמדו בהם אנשים עם מטרה ובסוף יצאו בלי דרך ובלי מטרה , הולכת על אדמת פולין והכל ריח של שרפה וקר , קר אבל מי אני שאתלונן הם היו שם עירומים ואני עם חמש שכבות מתלוננת שקר לי ומתביישת להגיד את זה בקול, טוב לפחות אני יכולה לדבר ויש מי שיחמם .. תחשבו רגע, ילדים קטנים הולכים לבד בתוך כל הסיוט הזה וצריכים להתמודד עם הלא נודע בתמימות של הילדות. ילדים בלי אמא ואבא ,בלי משהו מחזק מעל , בלי מיטה חמה ובלי בגדים חמים לתוך כל הקור והזוועה הזו והם עומדים בתור לדבר היחידי שיחמם אותם לנצח ויישאר מהם רק עפר , המשרפות .. המסע לפולין הוא לא רק המסע לארץ השואה בעצם הוא מסע לתוך עצמנו. זהו מסע ארוך, מפרך ומלמד המלווה בהפקת לקחים לחיים האמיתיים. זהו מסע שבסופו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – עד לאן נוליך את השנאה?